<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' ע"ז</h1>
<h2>דף עד.</h2>
תניא רבי נתן אומר יום שע"ז מנחת בו את המכס [ע"ז י"ג ע"א], כלומר שהיה מנהג באותו עת שהיו מניחים את המכס מפני ע"ז, ואותו יום היו מכריזין ואומרים כל מי שיטול עטרה ויניח בראשו ובראש חמורו יניחו לו את המכס, והאי הכרזה שעושין העטרה לאו לקילון ע"ז קמיכוני אלא לסימנא בעלמא להכיר בין גוי לישראל, כי לגוים מניחים המכס ואין מניחין אותו לישראל כלל, אבל אין בהנחת עטרה שום זכר לע"ז, הלכך ליכא במילתא אלא חדא איסורא שאם יניח נמצא נהנה לא יניח נמצא מהנה. מכאן אמרו הנושא והנותן ביריד של גוים, שלוקחות הע"ז מכס מכל ישראל שישא ויתן באותו שוק, בהמה תעקר וכו'. והכי [רווחא] שמעתתא להאי פירושא, כי זה שמכריזין כל שהוא נוטל עטרה ומניח בראשו ובראש חמורו לאו משום זכר ע"ז קא מכוני אלא להכיר בין ישראל לגוים. ואיפשר דהוה באותו עת מנהגא שעושים הגוים בראשיהם ובראש חמוריהם מה שאין עושין ישראל, ובכל עת נמי יש שינוי בין מלבושי ישראל ותקוניהם למלבושי גוים ותקוניהם, וכמו כן בירידיהם [ברכיבתן] ובתקון רכיבתן, ועל זו הדרך סלקא זו השמועה. והאי דאצטריכינון לפרושי הני מילי מפני ששמענו שיש מנהגות קשים בכל ארץ אדום ומלכות חייבת שיש בה מקומות הרבה בגלות צרפת שלא יוכל ישראל לעבור ממקום למקום ומעיר לעיר שדרין [בה] ישראל אלא אם אינו מתנכר עצמו באותן המלבושים שנוהגים בהם הגוים. וענין המלבושים אין איסורם חמור כל כך לענין הצלה, אבל יש להן עדיין מנהגות אחרים שהגוים הולכים בעצים ובכלים ידועים, ואותן שהולכין באותן הכלים אינן אלא בני אדם ידועין שהולכין לתרפות והולכין מטעות לטעות בדרך רחוקה, אבל מי שאינו הולך לתרפות לא יוליך אותן העצים [ואותן האבנים] והכלים, והרי הדבר ידוע ביניהם שיש להם ליסטים בדרכים או מלכות שמקפדת על חברתה ששוללים ובוזזים את העוברים ואת השבים, ויש הרבה באותן השוללים שמניחין מי שמהלך באותן עצים וכלים על שום יראתם וטעותם ואין נוטלים מהם כלום. ולעניות דעתין חזי לן שאסור לעבור לבר ישראל עם אותם כלים ממקום למקום בחזקת גוי, וכאלו כופרים בעקר אותן שעושים כן, ומי הכניסן בצער הזה לשום [סחורה ולשום] הנאת ממון, דהא תינח מי שהוא לבדו במקום גוים והוא מסוכן בנפשו אע"פ שאסור עושה משום סכנת נפשות, אבל מי שמשים עצמו באותן הדרכים ומציל עצמו באותן הכלים ודאי אסור גדול הוא, וכל שכן לתפור צורת הצלוב בבגדו שחדשו מלכות הרשעה שאסורו חמור וקרוב להיות כופר בעיקר. ואין לך דבר שעומד בפני פקוח הנפש חוץ מע"ז וג"ע וש"ד [סנהדרין ע"ד ע"א], ובשעת השמד אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור, ושלא בשעת השמד לא אמרן אלא בצנעה אבל בפרהסיא שהן עשרה וכולהו ישראל יהרג ואל יעבור. והא אסתר פרהסיא הואי, אמר אביי אסתר קרקע עולם היתה, כמו קרקע עולם שהוא נדוש לעוברים ושבים בעל כרחו כך אסתר. רבא אמר להנאת עצמן שַני, ואפילו בפרהסיא להנאת עצמן שרי, ואזדא רבא לטעמיה וכו'. וישראל מצוין על קדושת השם וגוים אינם מצוין דכתב לדבר הזה יסלח ה' לעבדיך וגו'. ובפסקא הכי, והלכתא כל עבירות שבתורה יעבור ואל יהרג חוץ מע"ז וג"ע וש"ד, שאר עבירות נמי לא אמרן אלא שלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד יהרג ואל יעבור מפני קדוש השם וקרינן ביה ולא תחללו את שם קדשי, ושלא בשעת השמד נמי לא אמרן אלא בצנעה, אבל בפרהסיא אית ביה קדוש השם וקרינן ביה ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בנ"י, ואפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. וע"ז וג"ע וש"ד אפילו בצנעה יהרג ואל יעבור, שאר עבירות נמי דלאו להנאתו בפרהסיא יהרג ואל יעבור, ולהנאתו אפילו בפרהסיא יעבור ואל יהרג ואפילו ע"ז כגון קוקי ודמונקי דפלחין לבי נורא, ובשעת השמד אפילו כל עבירות [ואפילו בצנעה] יהרג ואל יעבור. כי אתא [פסחים כ"ה ע"א] רבין אמר ר' יוחנן בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה, ואפילו איכא סכנה דתניא ר' אליעזר אומר אם נאמר בכל נפשך וכו'. וכתב נמי הכי לפני אידיהן של גוים ג' ימים אסור לשאת ולתת עמהם, ואסור למכור להם כל דבר שהוא לצורך יום אידם ואסור לשגר להם דורון ביום אידם וביום הלולא דבריה. ואסור לאכול עמו ביום אידו וביום שמחתו וביום שמחת [בנו]. ומקום שקובעים בו שווקים לע"ז ובאים סוחרים מכל המקומות לשם ועושין סחורה וכשנפטרין גובין מהם מכס לשום ע"ז והשוק נקרא על שמה אסור לבר ישראל לילך לשם לסחורה, וכבר אמרו רבותינו הנושא ונותן בשוק ע"ז בהמה תעקר, פירות כסות וכלים ירקבו, ומעות וכלי מתכת יוליך לים המלח. ולא שנא תגר ולא שנא בעל הבית קבוע [ע"ז י"ג ע"ב] כשהם נותנים מכס לע"ז כולן אסורים, אבל בעה"ב שאינו קבוע מותר, ואם נקרא שוק של ע"ז ואין נותנין מכס לע"ז כולן מותרין.
